כלל יסוד, גם אם סמוי, בפילוסופיה פוליטית, גורס שבהכרח האבנים הגדולות צריכות לבוא לידי ביטוי באבנים הקטנות. פירוש הדבר הוא, שכל השיחה על מבנה החברה, האיזונים והבלמים, האופן שבה היא מתפקדת, וכן הערכים שמניעים אותה, והמימוש שלהם, צריכים כולם לבוא לידי ביטוי בחיי היום יום. אחרת כל השיחה מיותרת ותיאורטית בלבד, "פילוסופית" כמו שנוהגים ללעוג בבוז במסדרונות הרחוב העממי.
מאחורי הנחת היסוד הסמויה הזו יש הנחת יסוד בסיסית עוד יותר, והיא – אנחנו יכולים להיות מאושרים יחד. יש דרך להיות מאושרים, בתור קיבוץ של אנשים, והיא קיימת בצורה אמיתית. כלומר יש אמת, איפשהו, איכשהו, של מבנה חברתי כלשהו, של אוסף התנהגויות כלשהו, שאנחנו כקיבוץ של אנשים יכולים לממש, כדי להיות מאושרים יחד.
כאן הפילוסופיה הפוליטית מתחלקת לשניים: האסכולה הראשונה גורסת שהאמת הזו היא אמת *אחת*, כמו שהמתמטיקה היא אמת אחת. כמו שסר ברלין נוהג לכתוב: אולי אנחנו לא יודעים אותה, אולי אנחנו לא מספיק חכמים, או שהיא נסתרת, אולי אנחנו שואלים את השאלות הלא נכונות, אבל יש אמת והיא אחת. אמת אחת שיש לה עקרונות יסוד, שמיתרגמים לאוסף של מנהגים ופרקטיקות של חיי היום יום, שיהפכו אותנו למאושרים ביחד. וזה יכול לבוא לידי ביטוי בתשובות גדולות לשאלות גדולות כמו "מה יהיו סמכויותיו של בית המשפט", או בתשובות בינוניות לשאלות בינוניות כמו "איך נגבה מיסים?" או בתשובות קטנות לשאלות קטנות כמו "איך מנומס לעמוד בתור?
האסכולה השניה אומרת לא, זה לא נכון. לכל קבוצה של אנשים יש את האמת שלהם והם מבינים את התשובה לשאלה "איך נהיה מאושרים יחד?" אחרת. היוונים שונים מהגרמנים, ששונים מהבריטים ששונים מהישראלים ששונים מהמרוקאים והאתיופים. כל אחד מבין את התשובות לשאלות בצורה אחרת, והסיבה שהוא מבין אותו אחרת היא מכיוון שהאחד מגיע מההרים, והשני מהעמקים; האחד גר בקור והשני בחום; או שאולי מכיוון שלאחד סיפור על משותף על נדודים במדבר וחירות, ולאחר סיפור משותף על מוות בייסורים וגאולה; לאחד סיפור משותף על היוולדות מתוך ביצה, ולאחר סיפור משותף על קיבוץ של אלים כל-יכולים. אבל לא משנה מה הסיבה, מה המקור, שבגינו לכל קבוצה יש את האמת שלה, עלינו לכבד את העובדה שיש להם את האמת שלהם, שהם אוחזים בה כך וכך שנים, שיש להם מנהגים משלהם, דרכים משלהם להגיד שלום וכו'.
מקום יפה שאפשר לראות את הפיצול בין שתי האסכולות נמצא בגישה שלנו כלפי השפה האנושית. מי שידגל בגישה הראשונה, לפיה יש אמת אחת ואחת בלבד, עשוי לראות בשפה ככלי להעברת מסרים, אמצעי לתקשורת האחד עם השני כמעט בלבד. ככזו, הדקדוק והתחביר מעניינים הרבה יותר מהביטויים, המצלולים והשדות הסמנטיים של השפה.
ואילו מי שידגל באסכולה השניה, עשוי לראות בשפה יותר כלי של ביטוי חברתי, היסטורי ותרבותי. הוא עשוי לגלות עניין בביטויים שנמצאים בשפה אחת, אבל לא באחרת. ייתכן שהוא ינסה להסיק מסקנות בנוגע לחברה באותו הניתוח. ייתכן אפילו שזה יקרה לו בעבודה. למשל, כשהוא ינסה למצוא תרגום מתאים לביטוי "מרגישים יחד", שנשמע לגמרי בסדר בעברית, אבל נשמע מאוד קריפי כהוא הופך ל- "Feeling together". הוא עשוי לחשוב על הקולקטיביות של השפה העברית אל מול האינדיווידואליות של השפה האנגלית. כיוון שבאנגלית "רגש" הוא משהו עצמי, שאדם יכול לחוות באופן עצמוני, אך לא להשית על אחרים ובוודאי לא לחלוק עם אחרים. לא כי הם אנשים רעים, אלא כי תחושות נחוות כמשהו אישי, למעט אם מרגישים אותן יחד כלפי משהו שלישי (ולכן הביטוי "We're feeling together" נשמע משונה אך הביטוי "We're feeling for him" הוא דווקא בסדר). ואילו בעברית הפועל "לרגש" הוא פועל שכיח ונפוץ, כי בעברית אפשר לתת לאחרים רגשות, אפשר לגרום לאחרים להרגיש דברים, אפשר אפילו להיות יחד ב"שותפות גורל", ביטוי שלא קיים בצורה הזו באנגלית.
אבל משהו מעניין קורה בשפה, שעשוי קצת להחליש קצת את הטענה הרדיקלית של האסכולה השניה. כשתרבויות נפגשות וסוחרות האחת עם השניה, הן מתחילות לשאת ולתת גם במילים וביטויים. וגם בצורות תחביר ודקדוק. ונולדים בני-כלאיים, כמו מילים בארמית או באנגלית שמשתרבבות לתוך העברית, או מילים בצרפתית וגרמאנית שמשתרבבות לאנגלית.
ועכשיו נשאלת השאלה ההפוכה, אם כל המנהגים, והתרבות, והשפה, והאופנים שבהם אנחנו חיים את חיינו, נובעים מתוך ה… משהו הזה, הגיאוגרפיה הקדומה, או הסיפור הקולקטיבי, או מה שזה לא יהיה, שהופך אותנו למי שאנחנו, האם שינוי שלהם ישנה גם את האופן שבו אנחנו מבינים את עצמנו?כלומר, אם נשנה את המנהגים והדרכים שלנו, האם גם נתחיל לחשוב על הערכים המשותפים שלנו באופן אחר? ואם כן, אז מתי? כמה מנהגים צריכים להשתנות? ואיך? האם הם חייבים להשתנות מלמעלה למטה (כלומר, מהאליטה התרבותית והחוקתית כלפי העם), או מלמטה למעלה (כלומר, דרך התרבות הפופולרית והעכשווית)? והאם יש דוגמאות לתופעה כזו, של שינוי אמונות קולקטיביות דרך המנהגים? והיכן?
כי את זה הרבה יותר קשה לגלות.