כשאני כותב כאן, אני משתדל, בדרך כלל, לכתוב פוסטים מאוד מסודרים וברורים, שמנסים להעביר רעיון שבהיר ונהיר לי. אבל, לא תמיד זה מצליח, ולפעמים יש לי כמה מחשבות בלתי ברורות. בדרך כלל אני מוותר, הפעם החלטתי שלא.
***
היום בבוקר ישבנו בפיקניק בשרונה בעבודה וחגגנו את החזרה לשיגרה, וניצחון החיים על המגיפה. על הדשא נפרשו ונמתחו בגאווה מפות פיקניק משובצות אדומות לבנות עליהם ישבנו. ישבתי עם יועץ שלנו ושוחחנו. תהינו את כל התהיות הרגילות ששני יהודים מדברים ביניהם: האם צריך להחשיב את הרפורמים, והאם זיכרון השואה יישמר, ומדוע אנחנו זוכרים את יציאת מצרים. אמרתי לו, שלדעתי, לכל עם יש דבר אחד או שניים שהוא יודע לעשות כמו שצריך. האמריקאים, למשל, יודעים לקנות ולמכור. וזה מבטא את הערכים העמוקים ביותר שלהם, והרבה מהתרבות שלהם. אפילו הסכמי השלום שלהם הם דילים, עסקאות.
והיהודים יודעים לשמור ולזכור. זה מה שאנחנו טובים בו. ולכן אנחנו זוכרים את כל הפרעות שעברו עלינו, ואת כל הסיפורים. בכל שנה מזה הרבה שנים אני משתף את סיפור הבריחה של סבא שלי ז״ל מצעדת המוות. בתחילה כסיפור בפייסבוק, ואחר כך כעמוד אינטרנט באתר של ערוץ 20 שהעלה עדויות. השנה הוא כנראה נמחק, וכיוון שגם את חשבון הפייסבוק הישן מחקתי, לא נותרה לי עדות דיגיטלית. אימא שלי שלחה לי סריקה של העותק המודפס, והקלדתי הכל שוב מחדש.
וגם, אנחנו לא באמת יודעים יותר מדי על גירוש ספרד, ועל מאורעות העם היהודי לאורך 2,000 שנה. לקח לי תואר ולמידה צדדית מרובה כדי להיות מסוגל לומר שאני יודע, בקווים מאוד כלליים, לשרטט את הולדתו ונדידתו של העם היהודי. אבל אל תבחנו אותי על זה. ובכל זאת את יציאת מצרים (בין אם קרתה ובין אם לא), אנחנו זוכרים. שאל אותי למה, ואמרתי, כנראה שכיוון שזה חלק מהליטורגיה. כאמור, אנחנו טובים בלזכור ולשמור (ואולי לא טובים במחשבה שניה).
ואולי את השואה נשכח כפי ששכחנו את גירוש ספרד. וילד ממלכתי בחינוךהממלכתי לא יודע מה זה, ומתי זה היה, ולמה זה היה חשוב ומה היו ההשפעות של זה. ואולי, כנראה, שגם את השואה נשכח כך.
***
במשך הרבה שנים לא ממש היה לי כוח להתעסק בשואה. מי שגדל בבית שניחוח השואה עולה מכל סיר פמוט וכרית לא ממהר להישאב אל דיכאון ואבל שמציפים אותך מכל עבר ומטביעים אותך ומבקשים ממך יגון אותנטי ומלא כל שנה בשנה. והשנה בפסח שחזרתי לאילת ישבתי והתחלתי להעביר הקלטות שסבא שלי הקליט עבור עמותת ״עמך״ כשהוא מספר את הסיפור שלו, ולא הרגשתי שאני צריך למרר בבכי או להרגיש רגשות גדולים. לא ביכיתי את ששת המיליון, אלא דאגתי לשמר את העבר למען העתיד – כמו כל חוליה בכל שרשרת.
הקול שלו נעים ואפילו מוכר, אפילו שנפטר כשהייתי בן חמש. העברית שלו בסדר גמור, וגם אם הוא טועה פה ושם זה נסלח. והסיפור מעניין. ולא רק ההקלטה, גם הכתיבה מעניינת, וטובה. היום, כשהקלדתי אותה שוב, אחרי שקראתי אותה מי יודע כמה פעמים, גיליתי שוב פרטים שלא שמתי לב אליהם קודם לכן, ונקודות שלא חשבתי עליהם קודם. סבא שלי כותב (או מכתיב) באופן לקוני, מינורי, מינימליסטי. כלל לא ברור מדוע על חלקים מסויימים הוא מדלג, ועל חלקים אחרים מתעכב, מתי הוא מחליט לספר לקורא איך הוא מרגיש ומה הוא חושב, ומתי הוא מריץ קדימה במהירות שלושה ימים שלמים. הוא מערבב בין זמן עבר להווה, ושוזר ציטוטים וזוכר פרטים איזוטריים ממרחק של ארבעים שנה (כמו מספרו של בית החולים הצבאי בו טופל). והכתיבה טובה, טובה מאוד. אינני יודע אם ירשתי ממנו את אהבת המילה הכתובה וכתיבתה, או ממישהו אחר, או מעצמי. אבל את הסיפור שלו ודאי שווה לקרוא.
אמנון ריבק כותב שכל אדם צריך מצרים, וירושלים, ומסע וכו׳ (אם אתם לא מכירים גגלו), וחשבתי על זה שכל שנה אני קורא את הסיפור הזה, ומעביר אותו הלאה: לחברים, משפחה, קולגות – שיקראו גם. ובמובן הזה זוהי גם ליטורגיה, פרטית-קולקטיבית, סיפור יציאת מצרים של סבא שלי, וסיפור יציאת מצרים עבורי גם כן, ואולי עבור דורות עתידיים.
ואולי בכל זאת טובים היהודים בלזכור ולשמור. כשגרתי בארצות הברית, לא ראיתי או חווייתי תופעה דומה שבה האמריקאים שבים ומספרים לעצמם את עצמם, שוב ושוב ושוב – חוזרים ומספרים את הסיפורים האישיים של הרוגי המלחמות שלהם, של גיבורי המלחמה. בימות הזיכרון של האמריקאים הם הולכים לקניות, כאקט פטריוטי. זאת שאמרתי, אמריקאים יודעים למכור ולקנות, וזה עבורם ערך עמוק מאוד – הוא מגלם את החירות בתוכה, כיוון שהקניה מעידה על שפע והשפע מעיד על ריבוי והריבוי מעיד על אפשרויות, והאפשרויות מעידות שהאדם הוא אדון לגורלו, בן חורין. בארי שוורץ מדבר על זה יפה בפרדוקס הבחירה (מומלץ לגגל)
את הסיפור שלו חותם סבא שלי בשאלה ״האם למדנו את הלקח?״, ווזו שאלה ששאלנו היום גם על הדשא בשרונה. ואיזה לקח אפשר ללמוד בכלל? ג׳וני גרין, בפודקאסט עם תמיר דורטל מסביר מדוע עליית הנאצים לשלטון לא דמתה לשום תהליך שמזהים כאן היום. האם זה הלקח? אלן פינקלקראוט, במאמרו המאלף ״בשם האחר: הרהורים על האנטישמיות שבפתח״ מדבר על כך שהאמריקאים למדו לקח הפוך לגמרי מהאירופאים. בעוד שהאמריקאים ניצחו את המלחמה ולמדו את הלקח ״לעולם לא עוד״, כלומר, שלעולם עוד הם לא ירשו לאף צורר לקום והפכו למגינם של החירות בעיני עצמם, האירופאים יצאו חבולים ופצועים מהמלחמה ונשבעו ש״לעולם לא עוד אנחנו״, כלומר בעולמם הנוכחי יש שני טיפוסים: נאצים וקורבנות. ובשם התפיסה הזו היהודים הופכים לנאצים והפלסטינים לקורבנות.
והיהודים גם מתחלקים למה שהם למדו: יש את אלו שלמדו שבזכות השואה קמה המדינה, ואת אלו שבדיוק להפך, למדו שבזכות המדינה לא תהיה עוד שואה. וזה לכאורה לא סותר, אפשר גם וגם, אבל הלכה למעשה השניים דוחקים את הראשונים והראשונים את השניים.
השאלות האלו הן שאלות בנפשם של הרבה אנשים. גם שלי. גם אני הייתי רוצה ללמוד מההיסטוריה דברים: חוקים, רעיונות, כללים. מתודות ותהליכים. כולנו היינו רוצים לזהות תהליכים, אבל קארל פופר מזהיר מפני זה בספר ״דלות ההיסטוריוציזם״. שם הוא מדבר על הסכנה שבמחשבה שיש בהיסטוריה חוקיות כלשהי, חוקים, כללים. הוא מראה כיצד החברות הנוראיות ביותר קמו מתוך האמונה הזו, מתוך האמונה שהם גילו את החוקיות שבהיסטוריה.
גם בתנ״ך יש רמזים שכאלה. העורך הדויטרונומיסט חי בבבל, וכותב מתפיסת חורבן. הוא מנסה למצוא את החוקיות בהיסטוריה היהודית – ומוצא. מי שעשה הטוב בעיני ה׳ היה מלך טוב ואדם טוב, ומי שלא – לא. כמו הילדה המקובלת בכיתה, הוא מחרים את מנשה שלא הלך בדרכי ה׳ אפילו שהיה אחד מחשובי מלכי ישראל ומלך כ-55 שנה. אז יש כלמני דרכים לזכור ולשמור. ואני חושב, אולי, שהעם היהודי שורד כל כך הרבה זמן פחות בגלל שהוא בעל מסקנות, אלא יותר בגלל שהוא זוכר ושומר גם מבלי תמיד להבין מה הוא עושה. וגם ״נעשה ונשמע״ יש במקרא. וכמה טוב שיהיו לנו יותר אברהם חלפים, שמצמצמים עצמם לנקודה כדי לא להטריד בגופם מלכויות מאשר שבתאי צבים ויעקב פרנקים שהבינו איזה דבר מה שאחרים לא.