בשנת 1964 טובע מרשל מקלוהן את האמירה המפורסמת "המדיום הוא המסר", ומשנה את האופן שבו אנחנו תופסים את אמצעי המדיה שסביבנו.
בפשטות, מה שמקלוהן מנסה לומר, זה שיותר מאשר התוכן שאנחנו צורכים על גבי הפלטפורמה, או "המדיום" משפיע על הדיעות והמחשבות שלנו, גם הפלטפורמה עצמה משפיעה על האופן שבו אנחנו מתקשרים, חושבים ומתנהגים. איך זה בא לידי ביטוי בפועל?
דוגמה טובה אחת, למשל, היא האופן שבשנות החמישים, הרדיו היה המכשיר הפופולרי ביותר בבתים, והשפיע על האופן שבו אנשים סידרו ועיצבו את הסלון, כך שיתאים לקליטת הרדיו. בנוסף, כיוון שהרדיו היה המכשיר המשמעותי ביותר לקבל חדשות וידיעות (מלבד העיתון), הוא הפך למוקד המרכזי של הידע, עד כדי כך שכאשר "מלחמת העולמות" מאת ה.ג. וולס שודרה ברדיו בשנת 1938 בקריינות של אורסון וולס, כמה אנשים ממש האמינו שאנשי מאדים פולשים לכדור הארץ ברגעים אלו ממש. באותו האופן, בימים בהם היה רק ערוץ אחד וטלויזיה אחת, נוצרה מה שנודעה בתור "מדורת השבט", בה כלל אזרחי המדינה צפו באותו הערוץ באותן השעות פחות או יותר, מה שנתן עוצמה משמעותית בידי התקשורת לייצר תודעת אמת אחת בנוגע למתרחש בארץ ובעולם. עד היום אנשים רבים מעצבים את הבית שלהם לפי מיקום הטלויזיה, ובכך הופכים אותה לאובייקט החשוב ביותר בדירה מבחינה חברתית.
ואולם, שתי הדוגמאות הללו מתייחסות במשולב הן למדיום והן למסר. דוגמה מעניינת אחרת, המתייחסת אך ורק להשפעות של המדיום על המסר יכולה להגיע מעולם המוזיקה. המוזיקה המערבית מתחילה מעולמות הכנסייה, לה יש חללים גדולים, ובהתאמה, מתאימה לנגינת עוגב גדול ממדים. המעבר להאזנה למוזיקה בסלונים פרטיים מצמצמת את היכולת להכניס עוגבים, והמוזיקה הקאמרית נוצרת בעקבותיה. בדילוג היסטורי להמצאת הגרמופון והפטיפון, היצירות הולכות ומתקצרות כך שיתאימו לתקליט הויניל, עד שלבסוף מהפכת רוחב הפס הופכת את אורך השיר, או הטראק, לסוגיות משנה. נשאלת השאלה, אם מלכתחילה היו ממציאים את תקליט הויניל כך שיוכל להכיל פי חמש או פי אלף ממתכונתו המקורית, האם היינו מאזינים לשירי ביטלס באורך של שעה,כנהוג בסימפוניות או קונצ'רטים?
פעמים רבות ההתכתבות של יוצרים עם המדיום הטכנולוגי מייצרת סגנונות חדשים שלא היו מובנים בפשרם קודם לכן. כך למשל, האלבום הראשון של ה-Moody blues התרחש כיוון שחברת RCA חיפשה מי שינסה את מערכת הסאונד החדשה שלה, ואלו בתורם יצרו יצירה המשלבת בין אלמנטים של רוק ופופ לתזמור בכלים תזמורתיים. היצירה Baba O'riely של להקת המי הייתה ניסיון לקחת מדדים שונים של באבא מאהר (דמות רוחנית) ולהזין אותם לסינטיסייזר כך שיפיקו תבנית צליל הרמונית (זה לא כל כך הצליח, אבל העיקר הכוונה)
פיתוחים טכנולוגיים של כלים משפיעים גם בין ז'אנרים. היכולת לסנתז צליל, להרחיב אותו, לצמצם, להעלות בטון, להוריד, ולחתוך חלקים איפשרה להופעתם של ז'אנרים חדשים דוגמת הדאבסטפ, ואילו הדאבסטפ בתורו קידם את ז/אנר הדאב בעולמות הריקוד. מפורסם הסרטון של המרקיז סקוט בו הוא מדגים יכולות גופניות מרשימות למשמע סימפול של Pumped up בגירסת הדאבסטאפ.
זו דוגמה מצויינת לכיצד המדיום הוא גם המסר: נסו לדמיין אדם מהמאה ה-19 או אפילו מתחילת המאה ה-20 שהיה צופה בסרטון הזה. התנועות היו חסרות פשר עבורו, אולי אפילו נדמות לו כתנועות מטורפות, חסרות משמעות. ואילו לנו, בני העידן המודרני, ברור שהרקדן מדמה בגופו את התוכנות שאנחנו משתמשים בהן כדי לצרוך מדיה: סלואו מושן, ריוורס, ופאסט פורוורד הן כולן תכונות שמגיעות מהעולמות הטכנולוגיים, לא מעולמות האמנות
אם נעשה סיכום ביניים, נוכל לראות שהטכנולוגיה, המדיום, משפיעה על האופן שבו אנחנו קולטים מהי מציאות, ומתרגמים אותה הן מבחינה חברתית, והן מבחינה אמנותית כיצורים יוצרים. אני מקווה בזמן הקרוב לכתוב מחשבות ראשונות על הפיצ'רים המודרניים שאנחנו מוקפים בהם, ולנסות להציע פרשנות על המשמעויות שלהן לגבי העולם שנקלענו אליו, חברתית ופוליטית. בינתיים, אם עוד לא יצא לכם, מציע להנות מהקליפ המצורף, אני חושב שהוא מעולה!