סיפורו של דוד שטיין ואיך זכה בחירות ממחנה הריכוז אושוויץ
מספר פעמים החלטתי שאעלה על הכתב כיצד ניצלתי ממחנה ריכוז אושויץ, אבל כל פעם שהתחלתי לכתוב הרגשתי כיצד אני חי מחדש את כל הסבל והייסורים שהיו מנת חלקי ולצערי נאלצתי להפסיק את הכתיבה.
מאז חלפו 40 שנה, ובעולם שומעים תגובות המנסות להכחיש את מה שהתרחש עם היהודים באושויץ. איני רוצה ליטול עימי לקבר את אותן התרחשויות שהיו מנת חלקי ושחייתי אותן. לכן החלטתי בכל זאת לנסות לכתוב בקיצור את הימים הראשונים למעצרי ואת הימים האחרונים לפני השחרור.
שמי, שטיין דוד, נולדתי בעיר סאטמר ב-31/10/1924. ב-25 במאי 1944, מהגטו של סאטמר בטרנספורט ה-3, עם אמי ואחותי, הועברנו לאושויץ בירקנאו. ברגע שהגענו נפתחו דלתות הקורונות, נשמעו צעקות ״לרדת!״. נאלצנו לרדת מהקרונות ולהסתדר בשורות כאשר גברים לחוד ונשים לחוד. לאימתו של דבר לא ידעתי היכן אני נמצא ומה קורה לי. שלא לדבר על כך שאפילו זמן להיפרד מאמי ואחותי לא היה לי, או לפחות לתת להם נשיקת פרידה.
מצאתי עצמי צועד בשורה קדימה. חיפשתי אותם אולי בכל זאת אראה אותם דרך השורות רק על מנת להיפרד מהם, אבל לא ראיתי אותם. כשהגענו ונעמדתי לפני מנגלה אשר את הסלקציה, איבדתי כל תקווה להיפרד מהם אי פעם. איני מסוגל לתאר את הסבל והכאב שאני נושא מאז עימי. איני מסוגל לשכוח את המעמד, והפצעים לא מתאחים ואיני מאמין שאי פעם יגלידו.
לאחר מספר ימים הופיע בידי השמאלית המספר A-8550 והועברתי לאושויץ 3 – בונה מונוביץ. כשהגעתי למחנה ה״לאגער אלטאסטאר״ (אחראי המחנה) שקיבל אותנו ושאל אם גם אנו הונגרים, וקיבל את התשובה ״יא״ (כן) כבר התייחס אלינו כ״אוי טוטע ואנצן״ (פשפשים מתים). שם באי.גי. פרבן תעשיות, עבדתי.
את מה שחייתי וראיתי בשהותי במחנה זה סיפור ארוך וכואב בפני עצמו ואיני רוצה להתעכב עליו כאן. זה דורש פרק בפני עצמו. ב-18 בינואר 1945, יום חמישי אחד, אף אחד לא יצא לעבוד בבית החרושת. אחר הצהריים היינו צריכים לעמוד ל״אפל״ (מסדר). כל אחד היה צריך לקחת עמו שמיכה אשר בה התכסה. קיבלנו שתי מנות לחם, ריבה ואם איני טועה גם מעט מרגרינה. עם רדת החשיכה, בליווי אנשי אס.אס. התחלתי לצעוד יחד עם כמה אלפי אנשים נוספים.
כל הלילה צעדנו בסופת שלג אדירה. עם שחר הגענו לעיר ששמה מיקולאיב. בבית חרושת ללבנים הספקנו מעט לנוח. המשכנו ללכת ועם ערב הגענו לגליביץ – מחנה גדול אשר כבר היה ריק. שם בילינו את הלילה ושבת בבוקר. משם המשיכה דרכינו (בליווי חייל אס.אס.) לכיוון רטיבור. בגדול של גליביץ עצרו אותנו מלכת. עד הצהריים עמדנו במקום. בצהריים הגיעה פקודה שעלינו לחזור למחנה, משם יצאנו בבוקר. לקראת הערב הגענו חזרה לגליביץ.
למחרת בבוקר – ה-21 בינואר, בליווי אנשי אס.אס. וקאפו שהתנהגותם הייתה סאדיסטית ביותר. צעדנו לכיוון מחנה הרכבת של גליביץ, שם חיכתה לנו רכבת ארוכה עם קרונות פתוחים. דחסו אותנו פנימה. אי אפשר לתאר במילים את הצעקות והצפיפות שהייתה שם. היינו כל כך צפופים שבקושי לנשום אוויר אפשר היה. גם לאחר 40 שנה אם אני נזכר אני מזדעזע.
לקראת הערב הרכבת התחילה לזוז. מרוב עייפות נרדמתי. כשהתעוררתי היה חושך. לאחר מכן כשהתחיל להתבהר שמתי לב שהרכבת עומדת בתחנה ששמה שטיין. מסביבנו יער עבות ומספר רב של חיילי אס.אס. שומרים. עד הצהריים עמדנו בקרונות הצפופים, עד שהגיעה פקודה לרדת, ולעמוד בשורה של חמישה איש. כך המשכנו ללכת בליווי עוד יותר צמוד של אנשי אס.אס. אף אחד לא ידע לאן לוקחים אותנו. בלכתי חשבתי בלבי שטוב יותר לצעוד ברגל בשלג מאשר להידחס בצפיפות איומה בקרון הרכבת.
דרכנו עברה דרך כפר. התושבים עמדו לפני בתיהם, הסתכלו עלינו ובכו. המראה מאוד הפליא אותי. חשבתי, האם ייתכנו עדיין אנשים אשר על יהודים ירחמו? הגענו לסוף הכפר. שתי דרכים התפצלו ממנו. דרך אחת הייתה המשך הכפר, והדרך השניה פנתה שמאלה. זאת הדרך בה אנו המשכנו. אני צעדתי בסוף השורה. לפתע ראיתי שחייל אס.אס. לוקח לאחד האנשים את השמיכה ונותן אותה לאזרח שעמד במקום. הדבר עורר תמיהה רבה.
הדרך הובילה לעובי היער, שם ממרחק נשמעו כבר קולות הירי. מכך הסקתי שאנו נמצאים בקרבת החזית. כבר היינו די עמוק ביער כשלפתע אני שומע חייל אס.אס. צועק בקול ״רייכסדויטשה אונד פולקסדויטשה הראום טארטן״ (גרמנים – לצעוד החוצה). אלו היו אסירים גרמנים שהוצאו מהכלא והפכו בתוך המחנות לקאפו ומפקדי בלוקים. ברגע שצעדו מחוץ לשורה קיבלו נשק מידי חיילי אס.אס. בינתיים ראיתי שחיילי האס.אס. שליוו אותנו נכנסים ליער ולובשים על עצמם בגדי הסוואה. כל אחד ידע כבר שזה ראשית הסוף. התקדמתי בין השורות כשמחשבה אחת רודפת אותי שאני רק בן 20 וזאת דרכי האחרונה בחיים ועוד מעט הכל יסתיים.
באותו הרגע שמעתי קולות של מכונות ירייה מאוד חזקים. באופן אוטומאטי מספר אנשים ניסו לברוח בין העצים. אני הייתי בתוכם. אבל אנשי האס.אס. צעקו עלינו ״הינלאגן״ (להשתטח) (בל נשכח שכל זה מתרחש בשלג), והתחילו לירות עלינו. גם אני נשכבתי בשלג, כשלפתע חשתי שמישהו נופל עליי. ראשי בצבץ החוצה ושמעתי את הכדורים שורקים ליד אוזני. ״גם הכדור הזה החטיא״ חשבתי בליבי. חיכיתי לראות איזה מהם לא יחטיא. היריות נמשכו מספר דקות. כשאנשי האס.אס. צעקו בשנית – ״אופשטהן, ואיתר משיראן. די זינד דומה לויטה״ (לקום, להמשיך ללכת אנשים מטומטמים״). חשבתי לעצמי שרוצים לראות מי נשאר בחיים. הרמתי לאט את ראשי וראיתי שמספר אנשים התרוממו מהשלג. בזהירות, גם אני התרוממתי. אנשי האס.אס. לא הפסיקו לצעוק עלינו להמשיך לצעוד לכיוון שממנו נשמעו היריות.
צעדתי צעד אחד קדימה והסתכלתי אחורה לראות אם השאר צועדים גם. בשלג מוטל היה אותו איש שמקודם נפל עלי, כשמראשו ניגר הדם וחלק ממוחו נשפך החוצה. לא היה לי פנאי לחשוב או להתלבט. באותו הרגע נשכבתי על ידו, הנחתי את ראשי על ראשו. הרגשתי את דמו החם ניגר עלי וטעמו בשפתיים. רק אז הבנתי מה עשיתי. בכל אופן הייתי צריך להחליט מה אני עושה הלאה. או לצעוד הלאה כשאני מכוסה דם, או להישאר במקום. החלטתי שיהיה מה שיהיה, אני נשאר במקום.
שמעתי כיצד האנשים בוכים ומיביים וממשיכים הלאה אל סופם. עוד זמן רב מכונות היריה קטלו את חיי האנשים.
אני שוכב בשלג ללא תנועה. רק ליבי ומוחי עובדים בקדחתנות הלאה. לגבי כולם אני נחשב למת. לפתע פסקו קולות הירי והשתחררה דממת מוות על היער. מה הלאה? שאלתי את עצמי. בשלג שומעים כל רעש קטן. שמעתי צעדים, אלו יכלו להיות רק צעדים של אנשי אס.אס. שחזרו לאחר שגמרו את משימת ההרג שלהם. רעדתי לגורלי. למזלי לא שמו לב אליי והמשיכו הלאה. נרגעתי. אבל לערי זה ארך רק מספר דקות. צעדים נוספים התקרבו במהירות לעברי, ונעצרו בסמוך. ״ואס איסט מיט דאם?״ (מה קורה איתו?) שואל אחד את רעהו. ״מאך ים אין אאופרוף״ (קרא לו) עונה לו השני. ״האלט״ (עצור) צעק הראשון. חשבתי שיירה לתוכי כדור. כבר רציתי לקום ולהתחנן על חיי, שישאירו אותי בחיים אם כבר הצלחתי להישאר בחיים עד עכשיו. היה עלי להחליט מהר. ראשי עבד כמו מחשב שנתן את ההוראות.
לא אקום ולא אתחנן בפניהם, ממילא הדבר לא יועיל. רק ביקשתי מאלוהים שיעזור לי ונשארתי שוכב. איש האס.אס. התכופף, הרים את ראשי. בינתיים הדם והמוח קפאו עליי. עצרתי את נשימתי ולא זזתי. הם התחילו להכות אותי עם קת הרובה. המכות כאבו מאוד ובכל זאת לא זזתי. הרגשתי שעושים איתי משהו ועם המת שלידי. אחר כך נהיה שקט. הם הלכו. מרוב התרגשות ומאמץ נרדמתי.
כשהתעוררתי, רק הירח האיר. כל גופי היה רדום. רציתי להמשיך לישון אבל ידעתי שאם אמשיך לישון, לא אתעורר לעולם. אני מנסה להתרומם אבל איני מצליח. נוכחתי לדעת שאני עטוף בשמיכה יחד עם המת. בקשיים הצלחתי להתרומם. ידיי ורגליי היו קפואות. ביסורים נוראיים התחלתי לצעוד דרך היער לכיוון הכפר. לפני שנכנסנו ליער ראיתי בית בבניה בקצה הכפר. חשבתי לעצמי שאחזור לשם ואתחבא במרתף. על ההמשך לא חשבתי. הגעתי כמעט עד לכפר כשלפתע שמעתי רעש. פחדתי להתקדם הלאה. כל הזמן הזה נשמעו יריות ברקע, אבל החזית היתה רחוקה. התחלתי לצעוד לכיוון ממנו נשמעו היריות.
צעדתי ביער, בשלג הגבוה, כוחי הולך ואוזל. צעדתי הרבה זמן עד שלבסוף הגעתי לדרך אשר סימני רכב טריים היו עדיין בשלג. מרחוק נראה הכפר. חשבתי שאגיע עד הבית הראשון, בקצה הכפר. עשן יצא מתוך הארובה. חשבתי לעצמי כמה טוב לאנשים שיושבים בתוך הבית החם, לעומתי שנמצא בחוץ, בשלג, בקור, ללא אוכל ומים ואין לי לאן ללכת. כנראה שעדיין היה מוקדם בבוקר משום שאנשים עדיין לא נראו. בצעדים הססניים, בפחד, התחלתי לצעוד לכיוון הבית. לא הייתה לי ברירה אחרת. לא ידעתי אם עדיין ישנם גרמנים בכפר. לקחתי על עצמי סיכון רב אבל לא היה אכפת לי כבר מכלום. מצידי הכל יכול היה להסתיים. הרגשתי שאיני מסוגל יותר אבל איזה כח ציווה אותי להמשיך. כבר הייתי קרוב לבית כשהבחנתי בבית קטן בנוי מעץ. התקרבתי לשם וראיתי שדלתו פתוחה ובפנים מלא קש. כנראה אסם או אורווה. קרש אחד היה רופף ונכנסתי פנימה. (פחדתי להיכנס דרך הדלת שמא יש משהו בפנים). התכסיתי בקש ומייד נרדמתי. כשהתעוררתי שמעתי שמדברים פולנית. הנחתי שאני נמצא באורווה וכנראה אלו פועלים שמגיעים מהכפר. התרוממתי עד לראש הקש, וראיתי שלושה אנשים לבושים אזרחית שכבר התחבאו שם. הם נבהלו לראות אותי, שאלו מתי הגעתי, מהיכן ומדוע אני מדמם. הבטחתי להם שאספר להם הכל מאוחר יותר. הם סיפרו לי שגם הם נמלטו מהיער אבל הספיקו להשיג בגדים אזרחיים בכפר. ייעצו לי לכסות את עצמי בקש ולהישאר שם, ובערב נצעד לכיוון החזית הרוסית.
כיסיתי עצמי בקש עד מחצית והתחלתי לתהות. האם באמת נכון כל מה שעברתי עד עכשיו? עכשיו כשאני כותב זאת אני לא מסוגל להעלות על הכתב את ההרגשה שאני שוב בן אדם חופשי. משוחרר. בן חורין.
ביושבי בתוך הקש שיחזרתי את כל הטרגדיה כמו סרט נע. היציאה מסאטמר; בירקנאו, אושוויץ, בונה מונוביץ ועכשיו היער. האפשר לשכוח את מסדר הסלקציה הרפואית בכל חודש? כל עוד האדם מסוגל הולך לעבוד. ברגע שאינו מסוגל שולחים אותו לתאי הגאזים ולכבשנים. האם ניתן ככלל לשכוח את הטרגדיה שקרתה איתנו?
באותו הזמן חשבתי על הכל רק לא על מה שיקרה אחר כך. עוד אני שוכב בקש וחושב על שיבה הביתה, אני שומע צעדים מתקרבים. הייתי בטוח שאלה יכולים להיות רק האזרחים מהכפר. הצעדים התקרבו לכיוון שלי.
אני חייב להפסיק את כתיבתי לרגע ולנשום עמוק. אלהים אדירים! מי עומד לידי אם לא חייל אס.אס.? שמכוון את רובהו ישר אל ליבי? ״מיד הוא יורה בי״ אמרתי בליבי. אבל לא. במקום זאת הוא שואל. ״ואר איסט היר נוך אובן?״ (מי נמצא עוד למעלה?) הוא מוצא את שלושת האזרחים האחרים אשר שואלים אותו; ״זי וולן אונס ארשיסן?״ (אתה רוצה לירות בנו?) ״נין!״ (לא!) היתה התשובה. הוא המשיך לחפש אחרים אבל לא מצא. אחר כך אני שומע אותו אומר: ״אלס הרונטר גהן!״ (כולם לרדת). הם התחילו לרדת. אני ממשיך לשכב בקש. איני יכול להאמין למשמע אוזני למה שקורה ברגעים אלו. הצלחתי להמלט מהיער ועכשיו פה סופי? כנראה גורלי נחרץ. זהו מצב שאי אפשר לעכל. ברגעים אלה היה נורא. גם כיום, אחרי 40 שנה, כשאני כותב שורות אלו אני מזדעזע מחדש. החלטתי שאיני יורד מהקש. אם הוא רוצה לירות – שיירה עליי כאן.
כשהחייל מצא אותו וכיוון את רובהו אלי שכבתי בעיניים פקוחות. שוב ניסיתי להעמיד פני מת. החייל ניגש אליי, מרים אותי מהחזה, מקרב את ראשו לראשי ומסתכל לי ישר לתוך העיניים. ניסיתי לעצור את נשימתי אבל כמה זמן אפשר לא לנשום? הוא התחיל להכות אותי ברובה. אני לא זזתי, הוא שאל את האחרים ״ואס איסט מי דאס?״ קרנק אודר ואס?״ (מה עם זה? הוא חולה או מה?) האנשים ענו לו ״ויר ויסן ניכט״ (אנחנו לא יודעים). ״הרונטר ציהן!״ (הוא ציווה על האנשים שיורידו אותי מהקש) הם התחילו למשוך אותי ברגליים. עכשיו כבר הייתי בטוח שזה הסוף. כבר ניסיתי הכל. כנראה שאבדה התקווה להישאר בחיים.
משכו אותי כמעט עד לקצה הקש. עוד רגע ואני נופל מהקש לאדמה, כשאני שומע ״ויר קנן ניכט הרונטר ציהן״ (אנחנו לא יכולים להוריד אותו). ״מה עכשיו?״ אמרתי בליבי. ברעד אני מצפה לבאות. הרגעים נראו כשעות. איש האס.אס. ניגש אלי שוב וממשיך להכות אותי ברובה. לא זזתי. ״דאר איסט טוט״ (זה מת אומר איש האס.אס.) האם נכון מה ששמעתי? או רק חלום היה זה? איני מאמין למשמע אוזני. היכול להיות כזה נס?
איש האס.אס. והאנשים ירדו מהקש. כשכבר היו בחוץ, שמעתי שואלים: ״ואר איסט נוך דורט אובן?״ (מי נמצא עוד למעלה?) ואיש האס.אס. עונה ״הר אופיציר, איך גרנטיר אינן, גור אין טוטר. קנן זיא אינשאון״ (אדוני הקצין אני מבטיח לך שזה רק מת. אתה יכול לבוא להסתכל). פחדתי שהוא באמת יעלה לראות, אבל למזלי הוא לא בא. הם הלכו. אחרי זמן מה שמעתי יריות. עשיתי בור בקש והתחפרתי בו. שכבתי בקש שני ימים ושני לילות. ללא אוכל וללא שתיה. פחדתי לזוז. בערב ולפנות בוקר שמעתי אש תותחים רמה בקירבה. אבל הרוסים טרם נכנסו. כל כך נחלשתי שאפילו לסגור את המעיל שלבשתי לא היה לי כוח. כמעט ונואשתי. אבל הרצון לחיות היה חזק ממני. ביום השלישי החלטתי שאני נכנס לכפר כי אם עליי להישאר יום נוסף בקש בטח לא אחזיק מעמד עד הבוקר. אקפא מקור.
יצאתי לדרך, למרות שלא ידעתי אם יש עדיין גרמנים בכפר. לא הייתי רחוק מהבית אליו רציתי להכנס תחילה, כשגבר לבוש היטב יצא ממנו. רציתי לחזור על עקבותי, אבל הוא כבר הספיק להבחין בי. התקרבתי אליו ברעדה, אמרתי לו שלום וביקשתי רשות להתחמם ליד האש ופרוסת לחם לאכול. הוא הסתכל עליי ארוכות ושאל אותי מאין אני בא. הצבעתי לכיוון האסם. ״פרוסת לחם אני יכול לתת לך, אבל תצטרך לצעוד הלאה משום שאצלי מסתתרים כבר חמישה אנשים״ אמר לי האיש. כששמעתי זאת, הוקל לי.
נכנס הביתה, הוציא לי פרסות לחם ואמר שאכנס לבית השכן. הודיתי לו מקרב ליבי והתחלתי ללכת. רציתי מאוד לאכול מהלחם אבל גרוני היה כל כך יבש שלא הצלחתי לבלוע. הגעתי לבית השני ונכנסתי פנימה. בעלת הבית נבהלה לראות אותי, ושאלה מדוע באתי כל כך מוקדם. הגרמנים עדיין בסביבה, וזה הרחוב הראשי. היא אף הוסיפה שילדיה נמצאים והם התחנכו על ברכי ההיטלר יוגנס. ״לי כבר לא משנה״ עניתי. האשה שאלה גם מדוע אני מדמם. סיפרתי לה את כל קורותיי עד שהגעתי אליה. האישה התחילה לבכות. הכניסה אותי לאורווה. היה שם חמים. מה עוד שקיבלתי קפה טרי ולחם מרוח בחמאה.
כשירדה החשיכה, הובילו אותי לבית הראשון לתוך אסם, ששם כבר הסתתרו חמישה אנשים. פעמיים ביום האכילו אותנו. רגלי התחילו מאוד להציק לי. ביקשתי שיורידו את נעלי ואז גיליתי שכל עשר אצבעות רגלי שחורות. בעל הבית הביא לי תחבושת ומשחה, אבל המשחה כבר לא הועילה. למחרת אחר הצהריים סיפר בעל הבית שלכפר נכנס טנק רוסי והוא יוביל אותנו אליו. כולם עזבו, פרט לי ובחור נוסף שהיה מאוד חולה. ובאמת לאחר מספר ימים מת. נשארתי שם לבד. היה לי סוף סוף הזדמנות להתרחץ, ולרחוץ את הדם מראשי. רגלי נעשו יותר ויותר גרוע. התחילו להתמלא מוגלה, והכאב היה בלתי נסבל. שהיתי שם מספר ימים, כשבעל הבית נכנס והסביר לי את מצב העניינים. 5 ק״מ משם נמצאת ריבניק. שם מתנהל קרב טנקים בין הגרמנים לרוסים. במידה והגרמנים מנצחים, תוך 5 דקות הם כאן. ואם מוצאים אותי אצלם, כולם, כולל אותי מוצאים להורג. אבל מצד שני במרחק 4 ק״מ נמצאת גוליוב ששם הרוסים כבר נמצאים, ולבטח יקחו אותי לבית החולים. הוא הסביר לי שעלי לחצות את היער ואגיע לגוליוב.
כששמעתי שעלי לחצות שוב את היער, אמרתי לבעל הבית שאני מאוד פוחד. לעומתי הוא טען, שלאחר שעברתי כל כך הרבה עד עתה, לבטח אגיע לשם בשלום. ראיתי שגם הם פוחדים והיה רוצה שאלך. נפרדתי מהמשפחה (שפר היה שמם) והודיתי להם על הכל, ואיחלתי להם כל טוב. התחלתי ללכת. פחדתי מאוד ורגלי מאוד כאבו. ארבעה ק״מ ארכו הרבה מאוד זמן. בשעה טועה הגעתי לגוליוב ושם באמת היה הצבא הרוסי שהתקדם הלאה. ניגשתי לקצין אחד ושאלתי היכן נמצא בית חולים. הוא הורה לי באצבע על שלט גוליוב-גלייביץ 20 ק״מ. הבנתי שעלי לצעוד עד גלייביץ משום שרק שם יש בית חולים. שלושה ימים מלאי יסורים ארכה הדרך עד שם. חייב הייתי לנוח לעיתים קרובות מאוד. בכניסה לגלייביץ אזרח ריחם עלי והרכיב אותי על אופניו עד למפקדה הרוסית.
משם שלחו אותי לבית החולים ברחוב פרידריכשטראסה 119. גלייביץ העיר הייתה חרבה, הבתים מפויחים מהאש והמתים זרוקים ברחוב. מה הרבה עבר עלי בזמן הקצר, שממקום זה, כקרונות צפופים, הובילו אותי אל הגיהנום. בבית החולים אחות רוסיה קיבלה אותי ומיד השכיבה אותי במיטה. ראתה את רגלי והנידה בראשי. קראתה מיד לרופא. הרופא ניגש אלי וכשראה את רגלי מיד ניקה אותם מהמוגלה, ומרח משחה על האצבעות השחורות. אמר שיש להוריד את האצבעות מהרגליים. ימים שכבתי במיטה מחוסר יכולת לעמוד על הרגליים. בינתיים התאספו עוד כ-20 איש בבית החולים. אנשים ברי מזל שהצליחו להימלט מהגיהנום, אבל סבלו מהכפור. לאחר מספר ימים הובילו אותנו לתחנת הרכבת שם חיכה לנו קרון חולים צבאי עם רופא ואחיות. הקרון עם החולים היה אמור לנסוע לבית חולים צבאי בלמברג (לבוב). הדרך ארכה מספר ימים. כל הדרך היו לי כאבי תופת. כל הזמן החליפו לי תחבושות משום שהתמלאו מוגלה.
ב-20 בפברואר הגענו ללמברג. שם באמבולנס הובילו אותנו לבית חולים צבאי – 1241. ושם הובילו אותי מיד לאמבטיות. נתנו לי להחליף לבנים והעלו אותי מיד לחדר ניתוחים. כשהייתי כאמבטיות שמתי לב שהחבישה ברגל ימין משוחררת והיא מלאה דם. לא יכולתי לתאר לעצמי את הסיבה. הסוד היה מאוד עצוב. הרופא הוריד את התחבושות מרגל ימין. פתאום ראיתי שינוי בהבעתו של הרופא. לא יכולתי להאמין לנגד עיני. כל חמשת האצבעות נרקבו ונשרו יחד עם התחבושת. אחר כך הוריד את התחבושת ברגל שמאל. כאן נשארו רק העצמות של חמשת האצבעות. מיד חתכו לי אותם. פלא שלא קיבלתי הרעלת דם. בימים לאחר מכן סבלתי כאבים עזים מאוד. קיבלתי זריקות כל יום ופעמיים עירוי דם. הרופאים עשו כל מאמץ כדי שאשאר בחיים. למרות שבית החולים היה עמוס בחיילים רוסים פצועים. לעולם לא אשכח מה שעשו למעני . הגיעו מפקדים בכירים לראות אותנו, ולשמוע מה עבר עלינו באושוויץ. עברו חודשיים. רגלי התחילו לאט לאט להתרפא, ואני התחלתי ללמוד ללכת מחדש.
בתחילת יוני חיפשתי את מנהלו של בית החולים ד״ר קלמן, שבאזניו הבעתי את רצוני לחזור הביתה. הוא מילא את הטפסים הדרושים ושלח אותי לטשרנוביץ׳, שם הייתי אמור להגיע לנקודת איסוף. משם הובלתי לברדיצ׳ב ורק בספטמבר דרך בוקרשט הגעתי לעיר הולדתי סאטמר.
חזרתי לא לוותה באושר רב. מכל משפחתי חזרתי לבד. ביתי היה בזוז והרוס. רגלי לא החלימו עדיין לגמרי. בבית החולים היהודי בסאטמר קיבלתי המשך טיפול.
ב-1962 הגעתי סוף סוף לביתי האמיתי עם אשתי וביתי – לישראל. מאז בתי התחתנה, ויש לי שלושה נכדים נהדרים, בעלי סגולת ריפוי לגבי. את הכאב לא ניתן לשכוח. עד היום יש לי סיוטים בלילה. לפעמים אני יושב ותוהה, מאין היה לי הכח את כל זה לחיות?
היה לי צורך לכתוב את הדברים על מנת שהדור הבא יזכור וידע מה קרה ליהודים באירופה בתקופת הנאצים – במאה ה-20. וכל מה שקרה לנו, קרה מהסיבה שליהודים לא היה לאן ללכת – לא הייתה מדינה! אסור לשכוח זאת לעולם!
האם למדנו את הלקח?…..
דוד שטיין (1924 – 1990)