בשבועות האחרונים אני משתתף בסמינר אונליין שמעביר Assaf Malach על לאומיות ורפובליקניות, בין היתר ביהדות ובציונות.
הסמינר נפלא. השיעורים מעניינים, מבהירים נקודות עומק בין לאומיות, ליברליזם ורפובליקניזם, ומאפשרים הבנה טובה של הסוגייה, והרלוונטיות שלה לחיי היום יום. אסף כהרגלו מעמיק ובקיא בהכל, והזום מאפשר לי להשתתף בשיחה מבלי לנסוע לירושלים. הסמינר עוד לא נגמר, ויש עוד כמה מפגשים, אבל כבר עכשיו הייתי שמח לעשות סיכום ביניים ולהעלות כמה מחשבות בנושא.בפוסט הזה, הייתי רוצה:
- לסכם טיפה את מה שהבנתי עד כה
- להסביר מדוע זה רלוונטי לכל אדם שמתעניין בחברה הישראלית
- להציג כמה חולשות של הרפובליקניזם, ולהעלות כמה מחשבות משל עצמי
אבל לא נתחיל מהסדר שציינתי. נתחיל מהסבר מדוע הסמינר הזה חשוב.
מדוע זה רלוונטי?
ובכן, מאז תחילת הציונות, אנחנו עסוקים כחברה בשאלה "כיצד תיראה החברה היהודית?". השאלה הזו נוגעת להרבה סוגיות, ביניהן (אך לא רק), כיצד ייראה וירגיש המרחב הציבורי שלנו (כן חנויות פתוחות בשבת? לא פתוחות בשבת?); כיצד נקבל החלטות משותפות (האם הפוליטיקאי שלי מייצג אותי אישית, או את הרעיונות ששנינו מאמינים בהם? כמה מרחב תמרון אני נותן לו במשא ומתן הפוליטי שהוא נדרש לעשות כדי לקדם את המטרות המשותפות שלנו?); איזה מקום ניתן לתעדוף הערכים שלנו (האם נשלם מיסים לרשות המיסים, או לרשות המקומית? מיסים מייצרים תקציב, ותקציב מתעדף רצונות ערכיים), ועד שאלות כמו האם נעדיף יותר שבילי אופניים ברחוב ופחות כבישים מהירים, איך נתמחר את הארנונה, האם בסדר ששמות רחובות בשכונות ערביות יהיו רק בערבית והאם חנייה צריכה להיות חינם לתושבי העיר. זה כמובן על קצה המזלג, יש אינסוף שאלות לגבי החיים המשותפים של אנשים במרחב נתון.
מה שבטוח, הוא שכדי לענות כמו שצריך וברצינות על השאלות הללו, אנחנו צריכים להקדיש זמן ומאמץ לשאלות כמו "מהי בכלל החברה שלנו? מה מאפיין אותה? מה היסודות העקרוניים שלה?" וכאן שאלות שמנסות לפענח את המשמעות של חברה ליברלית, חברה לאומית וחברה רפובליקנית באות לידי ביטוי. אז ננסה לסכם את ההבנה שלי בקצרה ועל קצה המזלג (ממש קצה):
סיכום סוגי החברות (מה יש לפילוסופיה להציע לנו)
יש הרבה סוגים של חברות אנושיות. בנקודה הזו, אנחנו לא מדברים על צורת המשטר, שיכולה להיות דמוקרטית, פשיסטית, מלוכנית, אוטוקרטית וכו׳. אלו שאלות מסדר שני שמתייחסות לאלמנטים הטכניים של המערכת השלטונית. בשלב הנוכחי, אנחנו רוצים לדבר על החברה האנושית עצמה. אז בואו נדבר על שלושה סוגים: החברה הליברלית, החברה הלאומית, והחברה הרפובליקנית
1. חברה ליברלית בנויה על האמונה שהיחידה השלמה הקטנה ביותר של החברה היא האדם. כיוון שהאדם בעצמו הוא מושלם, ולא זקוק ממש לאף אחד אחר, יכולות להיות לו שלוש סיבות עקרוניות מדוע לייצר חברה עם אנשים אחרים:א. כי טבע האדם רע מנעוריו, ואם לא יהיה חוק ושומרי חוק אנשים יהרגו אחד את השניב. כי אף על פי שטבע האדם טוב מטבעו, לפעמים יש צורך בבירור עניינים (למשל בשאלות של קניין), ואז טוב שיש סדר חברתי וחוקים ומוסדות פוליטייםג. כי זה מועיל לו לאדם שיש חברה, והיא מביאה לו תועלת – והתועלת מביאה לו אושר.
2. חברה לאומית בנויה על האמונה שבני אדם, לכשעצמם, אינם מושלמים. הם פגומים, וזקוקים לאנשים אחרים מעצם טבעם. ומה שמחבר בין בני אדם זה לא התועלת שהם מפיקים האחד מהשני, ולא טבעם הרע מהיסוד, ואפילו לא הצורך בבירור עניינים טכניים. ציטוט נפלא שאסף הביא לנו מאדמונד ברק אומר:"אסור שהמדינה תחשב סתם הסכם של שותפות בסחר פלפל וקפה… אל החברה יש להתייחס בהערצה מסוג אחר…. זו שותפות בכל המדעים, בכל האומניות, בכל מידה טובה ובכל שלמות… שותפות לא בין החיים בלבד, אלא בין החי, המת, והעתיד עוד להיוולד"זאת אומרת, חברה אנושית היא יותר מאוסף של יחידים שמתכנסים למטרה טכנית כלשהי – היא מעין יישות עם קיום עצמאי משל עצמה. יש חיים, בדבר הזה שנקרא "חברה". זה מתנהג מעצמו וחושב מעצמו (ולפעמים גם מאוד לרעה). אז בעצם, החברה הלאומית מתאפיינת בכך שקבוצה של אנשים מספרת לעצמה סיפור על מי הם, ומי הם היו, ומה התרבות המשותפת שלהם. כשהייתי ילד והיינו רואים סרטים בבית, כשהכתוביות היו עולות, אבא שלי היה מדי פעם מפליט "גרין… זה יהודי… קוגן… זה יהודי". כילד, לא הבנתי מה אכפת לו מי יהודי ומי לא יהודי, אבל כשיהודים קופצים מעל מוט, זוכים בנובל, מפתחים חלליות, מצחיקים אומות שלמות ומשנים את העולם, אנחנו גאים בהם בגלל שאנחנו לאומיים, לא בגלל שאנחנו ליברלים. בגלל שאנחנו מספרים לעצמנו שהיהודי הזה הוא חלק מהמשפחה המורחבת שלנו, ושיש איזה משהו סמוי מין העין שמחבר בנינו. אז לאומיות עוסקת הרבה בנרטיב ובסיפוריות קולקטיבית.
3. החברה הרפובליקנית, לעומת השתיים האחרות, מאמינה שהאדם הוא יצור פוליטי (כפי שכתב אריסטו). מה זה אומר שהאדם הוא יצור פוליטי? זה אומר שהמימוש של האנושיות שלנו בא לידי ביטוי בחוקים שאנחנו מחוקקים לעצמנו. זו נקודה קצת מורכבת להבנה, אז בואו נפרק אותה שניה. היום, אנחנו חיים בחברות שהן מאוד ליברליות לאומיות. זה אומר שהמימוש האנושי בא לידי ביטוי בדברים שקשורים לעצמי (כמו למשל לאכול בריא, לעשות ספורט, למצוא עבודה שנותנת משמעות, למצוא זוגיות שמשלימה *אותי* וכו'), ובדברים שקשורים ללאום שלי (כמו למשל להקריב את הזמן היקר שלי ולשרת בצבא, לשלם מיסים גבוהים כדי שהם יילכו לאנשים שאני לא מכיר, לעזור לניצולי שואה וכו'). לפעמים יש מתחים בין שניהם, אבל זה לא נושא הפוסט. בחברה הרפובליקנית, המימוש העצמי בא לידי ביטוי בהשתתפות האזרחית. זאת אומרת, שאם אני בא לאסיפות של ועד הבית, ומקליד את הפרוטוקול, אני יותר אנושי. אם אני נבחר להיות חבר מועצה עירונית, אני יותר אנושי. אם אני לוקח חלק בהחלטות שמשפיעות על המרחב הציבורי – אני יותר אנושי, אני מממש יותר חלקים באנושיות שלי. כי מבחינת הרפובליקנים (לא להתבלבל עם המפלגה האמריקאית), עשיית החוק מבטאת את ההסכמיות בנוגע לחיים הציבורים שלנו, ולאיך שהם יבואו לידי ביטוי, וכיוון שאנחנו חיות פוליטיות, זה מה שנותן לנו את המשמעות כבני אדם. אז בעצם, בחברה רפובליקנית טהורה, זה לא משנה מה העדה, המין, הדת או הלאום שלך – אנחנו מחליטים ביחד החלטות לגבי החיים המשותפים שלנו, וזה מה שיקבע איך ייראה וירגיש המרחב הציבורי שלנו.
לכאורה, ייתכן שבנקודה הזו שיכנעתי חצי מהקוראים שרפובליקניזם זו השיטה הטובה ביותר! מגיעים להחלטות ביחד, לא צריכים לריב על דת או לאום, הכל בהסכמיות. ובאמת, לפי ההגדרה הזו רפובליקניזם דומה לדמוקרטיה השתתפותית, או לתפיסת "הטוב המשותף" שגורמים שונים בחברה מנסים להוביל בשנים האחרונות. אבל יש לה כמה חולשות. שתיים, לפחות.
חולשות הרפובליקניזם
החולשה הראשונה של התפיסה הרפובליקנית, היא שהיא מוגבלת לאוכלוסיות קטנות. כיוון שכולנו צריכים להחליט, קשה לקבל החלטות מורכבות שמערבות ציבור גדול של בני אדם יחד. אמנם יש קולות מפעם לפעם שמצדדים בקיומה של דמוקרטיה ישירה בהיקפים גדולים בזכות ההתקדמות הטכנולוגיות, אבל בפועל אנחנו יודעים שזה לא באמת עובד. הצבעה היא רק סוף של תהליך ארוך של שכנוע, פשרה וטעינת טענות, וכדי לעשות את זה בצורה אותנטית צריך לראות את הפנים של האנשים שיקחו חלק ויושפעו מההחלטות המשותפות.
החולשה השניה של התפיסה הרפובליקנית נוגעת למחשבות שעלו לי במהלך השיעורים האחרונים בסמינר וקשורה לאמונה שלי בחוזקת הנרטיב. מעבר לזה שקשה למצוא אוכלוסיות הטרוגניות בהיקפים גדולים (שהרי ברוב המדינות יש רוב אתני או לאומי ומיעוטים אתנים ולאומים בקרבו), העניין הוא, שלדעתי, כמעט בלתי אפשרי לנתק את האדם מהנרטיב שלו. זה לא חייב להיות נרטיב לאומי בהכרח, אבל היכולת והמשיכה הקוגנטיבית של האדם לייצר סיפור מושך ומשכנע, כמו הסיפור הלאומי, או כמו הסיפור הגלובלי (לתומכי הגלובליזציה ו"הניידים" של גדי טאוב), לנצח תהיה חזקה יותר מאשר תפיסה שמדברת על תהליך החקיקה היבשושי, גם אם מאוד משמעותי, כמייצגת תפיסה של אנושות קולקטיבית.
במילים פשוטות, תמיד יהיה יותר מושך ללמוד את השירים של הפועל תל אביב או בית"ר ירושלים מאשר את התקנון שלהן, וזה בגלל שהאדם הוא יצור מספר סיפורים. בלי הסיפור, השיר, החולצה, וכל שאר הרכיבים שמרכיבים את הסיפור הלאומי, נותר האדם ערום ועריה, יצור יבשושי ודל בגלימת עורך דין. זה לא חייב להיות הסיפור הלאומי בהכרח. היכולת של האדם לספר לעצמו סיפור על מי הוא היא יכולת חזקה מאוד.
החולשה הזו באה לידי ביטוי בצורה החזקה ביותר כשמנסים להתחיל לפרוט לפרוטות את החזון הרפובליקני. למשל, כשניפגש בחדר אחד חמישה אנשים, נצטרך לדבר בשפה כלשהי כדי לקבל החלטה על המרחב הציבורי שלנו. הרפובליקנים נותנים חשיבות גבוהה להקניית השפה, ושפה היא יסוד חשוב ומשותף להם.
אבל שפה נושאת בתוכה מטענים תרבותיים ומטענים סיפוריים ולאומיים. חשבו למשל על הביטוי I like you. כיצד הייתם מתרגמים אותו? באוטומט, "אני מחבב אותך". אבל אם הייתם רוצים ביטוי שכיח בדיוק כמותו, אך יפה יותר, הייתם אולי הולכים על "את מוצאת חן בעיני". וזה כבר ביטוי תנכ"י, מהזמן שה' מצא חן בעיני משה. וזה כבר הסיפור של היהודים. אז בכל חדר נתון שבו אנשים צריכים לקבל החלטה, ברגע שבוחרים שפה כלשהי, מהדהדים במאחורה של הראש משה, או ישו, או מוחמד, או בודהה, יציאת מצרים, לידתו של הקיסר האלוהי מהשמש העולה, עלילות גילגמש, רוח המדבר או כל סיפור לאומי אחר. בפראפרזה על השורה של מאיר אריאל, ״בסוף כל משפט שאתם מתחילים ברפובליקנית יושב לו לאום עם נרגילה״
לפיכך, ככל הנראה שהרפובליקניות לא תוכל להחליף את הלאומיות בממד הרחב שלה. אבל האם אולי התפיסה הרפובליקנית יכולה לשמש כפיתרון טוב עבור קהילות בסדר גודל קטן ובינוני? האם ניתן לשלב בין השתיים? והאם יש מקומות בעולם שמצליחים לייצר תפיסה מקומית רפובליקנית ותפיסה ארצית לאומית?